עניין של טעם

כשהילדים שלי היו קטנים, ואני הייתי אחראית למוזיקה שהם שומעים, הייתי משמיעה להם הרבה את המוזיקה שאני אוהבת. אני יודעת שהרבה הורים משמיעים לקטנטנים שלהם בנסיעות באוטו שירי ילדים מסוגים שונים, אבל אני הייתי משמיעה להם את מה שאני נהנית לשמוע (זאת הזכות של הנהגת לבחור את המוזיקה, לא?) – בין היתר אביב גפן, דפש מוד ושלומי שבת.

לילדים זה באמת לא שינה אם זה "עוגה עוגה" או "הו אילנה", הם היו מקשיבים כי לא היה להם משהו יותרטוב לעשות וכשהם היו ממשקטנים הם כבר ידעו את מילות הפזמון של הרבה שירים שאני אוהבת. היינו נוסעים ושרים ורוקדים עם הראש והרגשתי שהצלחתי לחנך אותם מבחינה מוזיקלית.

אבל אז הם גדלו והתחילו לשמוע שירים ביוטיוב – סטטיק ובן אל, נועה קירל ועוד כל מיני אמנים צעירים מטעם עצמם. אני אגיד את זה בעדינות כדי לא להעליב וכדי לא להיראות כזאת מיושנת – המוזיקה הזאת היא לא בדיוק הטעם שלי. אני לא רוצה לבקר את האיכות ואת העומק של המילים בשירים האלה, אבל אני אגיד רק שאליי זה לא מדבר. אז עכשיו כשאנחנו נוסעים ביחד באוטו ואני שמה את המוזיקה שלי, הם מתלוננים ומבקשים לשמוע את המוזיקה שלהם, ולזה אני לא מוכנה. לא כשאני הנהגת!

אני יודעת שהטעם שלהם לא חייב להיות זהה לשלי, אבל קשה לי עם העובדה שאנחנו לא אוהבים את אותם הדברים. אבל אם נגיד את האמת, זה חלק מתהליך ההתבגרות שלהם – למצוא את הדרך שלהם ואת הטעם האישי שלהם.

מודעות פרסומת

אל בטן האדמה

בימים חמים כאלה, מערות הן אופציה מעולה לטיול משפחתי של שבת. קריר שם, מוצל וגם מאוד מעניין בדרך כלל. ואין ספק שזאת גולת הכותרת של המערות בארץ:

https://www.parks.org.il/trip/%d7%9e%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%9c-%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d/

מומלץ בחום (ובקור…)!

2017-08-02_111228

"חיבור נשמה לנשמה" — יעל בריסקר

"תקשורת מקרבת מספקת לנו את הכלים האפקטיביים ביותר לטיפוח בריאות במערכות היחסים. תקשורת מקרבת מחברת נשמה לנשמה, תוך יצירת ריפוי עמוק. זהו היסוד בכל מה שאנחנו עושים" דיפאק צ'ופרה מדוע מר צ'ופרה האחד והיחיד אומר זאת? מדוע הכלים של תקשורת מקרבת כל כך אפקטיביים? יש שני דברים שאני מזהה במהלך השנים שעובדים עבורי, ועבור […]

באמצעות "חיבור נשמה לנשמה" — יעל בריסקר

על הקצה

הימים האחרונים היו ימים מתוחים במיוחד מבחינה ביטחונית, אבל גם בשגרה אי אפשר להגיד שיש לנו יותר מדי שקט. אנחנו נמצאים כל הזמן על הקצה, על סף מלחמה או מבצע או סתם הסלמה שתשבש את החיים של אלפי ישראלים וחלילה גם תביא לקורבנות. וזה קשה לחיות ככה.

כשהייתי ילדה, ההורים שלי אמרו שעד שאני אגדל כבר לא יהיה צבא, אני מעולם לא הבטחתי את זה לילדים שלי, וזה עצוב, כי זה מעיד על כך שכבר אין לנו תקווה לשלום ולשלווה, מקסימום אנחנו יכולים לקוות שנצליח לעמוד באיומים האלה.

אני חושבת על הבן שלי שהולך ומתקרב לגיל הגיוס למרות שיש לו עוד כמה שנים, ואני כל כך פוחדת. הלוואי שהיה מגיע מחר השלום ומונע ממני את החרדה האימהית הכל כך מוכרת לכל אמא ישראלית. ואיך אנחנו כאימהות חיות ככה? איך אנחנו מגדלות ילדים בידיעה שהעתיד שלנו לא ידוע ולא בטוח? כנראה שפשוט התרגלנו. התרגלנו לחיות על הקצה.

אני מאחלת לכל האימהות שלא ידעו חרדה, ויותר מכך, שלא ידעו אובדן. והלוואי שהתקווה תחזור אלינו.

שומרות ההריון

אני לא יודעת אם כבר סיפרתי לכם פעם על אורנית, בת הדודה הצעירה שלי. היא צעירה ממני ב-13 שנה, ככה שכשהיינו צעירות יותר לא היינו ממש באותו ראש, אבל בשנים האחרונות מאוד התחברנו בגלל שהיא מתעסקת בתחום שמשיק לשלי וסתם בגלל שהיא בחורה נהדרת.

אורנית התחתנה לפני שנתיים ומאז היא התקשתה להיכנס להריון. אני הייתי איתה לאורך כל הדרך, בבדיקות ובבירורים ובתקוות ובאכזבות, ועכשיו סוף סוף היא בהריון וזה אושר עצום לכל המשפחה. הבעיה היחידה היא שההריון שלה הוא בסיכון גבוה אז היא נמצאת בשמירת הריון, מה שאומר שהיא משתעממת לה בבית כבר כמה שבועות ויש לפניה עוד לא מעט מנוחה משעממת כזאת עד הלידה.

אני כמובן התגייסתי מהרגע הראשון לעזור לה בכל מה שהיא צריכה, והאמת שהיא לא מבקשת הרבה, בעיקר שאני אבוא לשבת איתה ולהעביר לה את הזמן. אז אנחנו נפגשות לפחות פעמיים בשבוע, יושבות על הספה שהפכה לסביבת המחיה היחידה שלה, ומקשקשות. מה רע? אני אוהבת לקשקש, במיוחד כשאין לבת שיחי לאן לברוח (;

אתמול כשבאתי אליה אחר הצהריים היא הייתה על המחשב, מחפשת רהיטים חדשים לסלון. כנראה שנמאס לה להסתכל כל היום על הרהיטים הישנים שיש לה, אז היא החליטה לעשות מעשה. כשבאתי היא בדיוק סיימה להזמין שידת טלוויזיה ובתכנון הייתה גם ספה נוחה יותר. חיפשנו קצת ביחד וראינו דברים ממש יפים, אבל זה משהו שצריך להרגיש פיזית לפני שקונים לדעתי, אז נראה לי שנצטרך לשלוח את בעלה לחנות כדי לסגור את העניין.

אני ממש מחזיקה אצבעות שההריון הזה ילך כמו שצריך ובינתיים אני מוכנה לעשות הכול כדי לתרום להצלחה, כולל פינוקים קטנים ועזרה גדולה אם צריך. ככה שומרים הריון בכיף!

איחוד כוחות

במונדיאל הזה הבית התחלק לשניים, ולא כמו שציפיתי. אני חשבתי שזה יהיה הבנים חובבי הכדורגל נגד הבנות חובבות כל השאר חוץ מכדורגל, אבל למרבה ההפתעה נשארתי אני לבדי מול כולם.

הבת שלי, שאוהבת בעיקר אופנה ומוזיקה ולחלוטין לא ספורט, נשאבה לאווירת המונדיאל והפכה לצופה אדוקה. אמנם אין לה הרבה ידע כללי על כדורגל, אבל היא מקשיבה לאבא שלה ולאחיה וקולטת הכול ממש מהר, ככה שבשלב זה של המשחקים היא כבר ממש לא מבינה פחות מהם.

כששאלתי אותה באחד הימים מאיפה נכנס לה החיידק הזה, היא הסבירה לי ברצינות רבה שהמונדיאל זה לא כמו סתם כדורגל, אלא אירוע יוצא דופן שכולם רוצים ורוצות לקחת בו חלק. היא אמרה שכל החברות שלה גם צופות במונדיאל, כי זה כאילו סוג של מגניב עכשיו. נראה לי שזה כמו הצפייה ההמונית שהייתה שאירוויזיון הארחון, כשגם ישראלים שלא חובבי אירוויזיון ישבו לצפות בניצחון הצפוי של נטע. כנראה שיש דברים שעושים פשוט בגלל שכולם עושים.

זה רע? דווקא לא. נחמד שכולם מתאחדים סביב אירועים שמחים ולא רק סביב אסונות ומלחמות. הדבק שלנו לא עשוי רק מדמעות, הוא גם עשוי מחיוכים, שמחה והצלחה. אז אמנם במונדיאל הזה לא צפויה לישראל שום הצלחה, אבל העולם כולו מאוחד בחגיגה אחת גדולה. זה אפילו קצת מרגש, לא?

מה עם קצת סבלנות?

הבוקר הייתה לי פגישה באיזה בית קפה. הגעתי עם האוטו וחיפשתי חניה, והאמת היא שהופתעתי לגלות שהכול היה מלא. עשיתי סיבוב וחצי ואז ראיתי מישהי שבדיוק נכנסת לאוטו שלה. סימנתי לה עם היד והיא חייכה והנידה בחיוב, אז חיכיתי שהיא תצא מהחניה ואני אוכל להיכנס.

Paris 2004 022

בזמן שחיכיתי, הגיע מאחוריי אוטו שלא הצליח לעקוף אותי. הוא הבין כנראה שאני מחכה להיכנס לחניה, אבל זה לא הזיז לו. הוא התחיל לצפור בטירוף ולנסות לגרום לי לזוז לו מהדרך. בהתחלה נבהלתי וחשבתי לנסוע משם, אבל אז הבנתי שאסור לי להיכנע לבריונות שלו. הוא צריך ללמוד שלא כולם צריכים לעשות את מה שנוח לו ושלפעמים הוא צריך להיאזר בקצת סבלנות.

אז הוא צפצף וצפצף ואני הגברתי את הרדיו והתעלמתי. תוך שתי דקות כבר הייתי בתוך החניה וראיתי אותו נוסע משם במהירות, כאילו שהוא איזה אמבולנס שנמצא בדרך להציל חיים.

מה קרה לאנשים? אי אפשר לחכות בסבלנות שתי דקות? הרי קשה לי להאמין ששתי הדקות האלה זה מה שהרס לו את כל הלו"ז. בחייכם, תחשבו קצת על אנשים אחרים, וככה לכולנו יהיה יותר נעים ביחד.

 

גלגל ההכנסות

"הו, הו, איך שגלגל מסתובב לו…"

והוא אכן מסתובב. יום אחד אתה למעלה ויום אחד אתה למטה. רובנו אנשים רגילים, שלפעמים מצליחים ולפעמים נכשלים, לפעמים מרוויחים ולפעמים מפסידים – ככה זה בחיים ואי אפשר לשנות את זה, אז למה להילחם בזה?

כשהתחלתי את דרכי כעצמאית הייתי נורא נלחצת בחודשים שההכנסות שלי היו קטנות. בסך הכול ירידה בהכנסות היא בהחלט משהו שראוי לתשומת לב מעמיקה, אבל מצד שני עדיף להימנע מעיסוק יתר בזה, במיוחד בתחילת הדרך, כי זה יכול לייאש אותנו ולגרום לנו לעשות החלטות פזיזות ולא נכונות.

לאט לאט הבנתי שיש חודשים טובים יותר וחודשים טובים פחות, לפעמים בגלל העונה או המצב ולפעמים בגלל שלא פעלתי נכון, בכל מקרה ברוב המקרים החודשים הרעים מתקזזים עם הטובים ונשמר איזון מסוים. וגם אם לא, תמיד אפשר ללכת על הלוואה בנקאית, שקצת תפחית את הלחץ המיידי – תקראו על זה פה https://www.bankhapoalim.co.il/halvaot/.

אני מאמינה שהגלגל מסתובב והכול מתאזן בסוף. ברור שאי אפשר לסמוך על זה בעיניים עצומות, אבל כשחושבים טוב – יוצא טוב.

 

 

מבזק הפרחים

מה פורח עכשיו ואיפה?

מצאתי אתר עם דיווחים מהשטח ואני כבר לא יכולה לחכות לבדוק אותו בשבת: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/flash.asp

אמנם לא ירד הרבה גשם, אבל לנו זה מספיק. הארץ פורחת וזה פשוט פשע להישאר בבית!

עולם בטוח יותר לבנות שלנו

השיח הלא נגמר על הטרדות מיניות מציף על פני השטח המון סיפורים על התנהגות לא נאותה של גברים. הנשים כבר לא שותקות, הן מספרות ועומדות באומץ מול הגברים שהטרידו אותן או פגעו בהן, ואני מלאת הערצה לכל אחת ואחת מהן שניערה מעליהאת האשמה והעבירה אותה אל הגורם הנכון, זה שבאמת צריך להרגיש אשם.

יחד עם זה עולות גם הרבה מאוד דילמות – איך צריך להתייחס לאייל גולן, למשל, שהואשם ביחסים עם נערות צעירות ומעולם לא הורשע? מותר לו לחזור לפריים טיים? מותר לי ליהנות מהמוזיקה שלו? הייתי רוצה שהבת שלי תעריץ אותו? באמת מורכב. קשה להפריד בין האדם ליצירה שלו.

אני מקווה שכל הלכלוך שצף עכשיו יעזור לכל העולם להתנקות משנים של זלזול בנשים ויחס לא ראוי. אין לי ספק שהבנות שלנו כבר יחיו בעולם בטוח יותר וזה בהחלט הדבר החשוב ביותר.